האם יש חשיבות מיוחדת לעלות להר הבית בחג ובחול המועד

בס"ד

האם יש חשיבות מיוחדת לעלות להר הבית בחגים?

רבים שואלים האם יש עניין מיוחד לעלות להר הבית בחג ובחול המועד, או שבימינו אין הבדל בין עלייה בחג לבין עלייה ביום חול רגיל. אכן צריך לדעת שיש חשיבות גדולה ומיוחדת לעלות להר הבית כהלכה בזמן החגים - פסח, שבועות וסוכות, גם בזמן הזה, אע"פ שאיננו מקריבים קרבנות ובית המקדש לא בנוי.

כמובן שכאשר בית המקדש קיים, עולים בית ישראל כאיש אחד להר הבית ובית המקדש, לקיים את המצווה (דברים פרק טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹוהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם: אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹוהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: לקיים מצוות עולת ראייה ומצוות השמחה ברגל בבשר שלמי חגיגה. לכך אנו מתפללים מצפים ושואפים, ומשתדלים לעשות כל שביכולתנו למען נזכה לזה בפועל ממש.

אך צריך לדעת, שגם לאחר החורבן, המשיכו עם ישראל לעלות לרגל בחגים ולהתפלל במקום המקדש על גאולת ישראל. לעלייה זו ישנה חשיבות ומעלה גדולה, הן מצד ההשתדלות שלנו לקיים בבחינה מסוימת את המצווה לעלות לרגל, והן מצד החשיבות הגדולה לזכור את בית המקדש ולדרוש את בניינו.

כך כתב הרב עזריה אריאל שליט"א:

חז"ל מלמדים אותנו שיש עניין גדול לעשות זכר למקדש ולמצוותיו. לכן, למשל, נקבעה נטילת לולב כל שבעת ימי חג הסוכות, שמן התורה נוהגת רק במקדש. כמו כן, לפי דעה אחת בגמרא (מנחות סו ע"א) ספירת העומר בימינו איננה אלא "זכר למקדש", להזכיר את הספירה כאשר קרבן העומר מוקרב. אומרת על כך הגמרא (סוכה מא ע"א): "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל, יז): 'כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ', דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה".

בפרט נכון הדבר בימינו, כאשר הדבר המרכזי המעכב את בניין בית המקדש הוא העדר רצון מספיק מצידנו, למרבה הצער. לפיכך חשוב לעשות דברים שיזכירו לנו את בית המקדש וחסרונו, ובכלל זה ההגעה בשלושת הרגלים לתחומי ירושלים המקודשת (ירושלים המקראית) ולשרידים מהר הבית ובית המקדש.

מעבר לכך, מעצם קדושת היום מתאים להגיע למקום מקודש. ברגלים אנחנו מצווים לעלות ולהיראות לפני ה', ואם איננו עושים זאת בפועל ממש, בהבאת קרבן במקדש, מן הראוי שלפחות נראה השתוקקות להיות "לפני ה'", ביטוי שמתייחס פעמים רבות לירושלים המקודשת.

המנהג לעלות לירושלים ברגלים אחרי החורבן מוזכר מספר פעמים בדברי חז"ל והראשונים, וכן בפוסקים בני ימינו. כמה מקורות:

1. בשיר השירים רבה פרשה ח, ג: "אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו ישראל פעמי רגלים שלהם ג' פעמים בשנה".

2. קהלת רבה פרשה יא, א: "רבי אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כיף ימא רבה... ארעת ענתה דישראל סלקין לריגלא בירושלם... וחמא ית רבי אלעזר דהוה מטייל ביניהן...".

תרגום: רבי אלעזר בן שמוע [תלמידו של רבי עקיבא, שחי עשרות שנים אחרי החורבן] היה מטייל על שפת הים הגדול... הגיעה השעה שישראל עולים לרגל לירושלים... וראה [גוי אחד] את ר' אלעזר שהיה מטייל ביניהם".

3. הר"ן (על הרי"ף בתענית ב ע"א) מסביר מדוע גם אחרי חורבן הבית בקשת הגשם מתאחרת עד ז' בחשוון, לטובת עולי הרגל: "לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום, ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה".

4. התשב"ץ (ח"ג סי' רא) מציין מנהג זה בפרט לגבי חג השבועות, ואגב כך הוא מספר דבר מופלא: "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים... ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום, כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה על פה, בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש - כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה, וזה סימן גאולה שלישית".

5. אזכור נוסף למנהג מופיע בכפתור ופרח (פרק ו), ושם הסביר שמטרתו לעורר את עגמת נפשנו על החורבן, ובלשונו: "ומה שאנו נוהגין עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין [=טריפולי], וחמת דמשק, צובה, מצרים ואסכנדריה לעלות לירושלם בחגים ובמועדים אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר: להרבות עגמת נפש".

6. ובדורות האחרונים: "ורבים עולים לרגלים גם עכשיו, ומתפללים מוספים אצל כותל המערבי שייבנה בב"א, בקדושה והתעוררות נפלאה" (הראי"ה קוק זצ"ל, 'אגרות' א עמ' לה).

7. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (בשו"ת יחווה דעת ח"א סי' כה):

"אמנם עיקר המצוה של עליה לרגל היא להביא קרבן להקריבו בבית המקדש... מכל מקום גם בזמן הזה נהגו קהלות ישראל מכל הארץ ומחוץ לארץ לעלות לירושלים ולכותל המערבי".

8. בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' תפב) הגדיר יותר את חשיבות העניין:

"והנה בכותל מערבי השכינה נשארה, אם כן העולה לרגל לקבל פני השכינה, אפילו נימא דבזמן הזה ליכא חיוב לעלות אבל מכל מקום העולה ומקבל פני השכינה יש לו מצוה דאורייתא של קבלת פני השכינה. ואולי כעת המצווה יותר גדולה, כמ"ש 'ציון היא דורש אין לה - מכלל דבעי דורש', ואם בא הדורש משמח כביכול השכינה ומקיים מצוות עשה גדולה".

אמנם יש להעיר, שכפי הנראה מאמר חז"ל על הכותל המערבי שלא זזה השכינה ממנו מכוון לכותל המערבי של ההיכל, ולא לכותל המערבי של הר הבית המוכר לנו (עיין מדרש תנחומא שמות סי' י, ואכמ"ל). מכל מקום, הרצון להתקרב למקום השכינה ככל האפשר הוא קיום מסוים לקבלת פני השכינה, וכאמור, בזמן החורבן יש בזה גם עניין גדול של דרישת המקדש. עכ"ל.

נוסיף על דברי הרב עזריה מקור חשוב, והוא דבריו של ר' אברהם בר חייא הנשיא, מגדולי חכמי ישראל בראשית תקופת הראשונים, וזו לשונו:

9. "ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו..."

אם כן אנו רואים כי מנהג ישראל היה במשך כאלף שנים אחר החורבן לעלות להר הבית בזמן הרגל.

בנוסף, יש לנו עדות נפלאה מלפני כמאה שנה של הרב שמואל הורביץ זצ"ל, מגדולי חסידי ברסלב, אשר מתאר את מנהגם לעלות ברגלים להר הבית, כך כתב בתיאורו את חג הסוכות בשנת תרפ"ה ('ימי שמואל' ח"ב פ' קמד):

10. "ובבוקר השכם הלכתי למקוה והייתי אצל כותל המערבי קודם התפילה כנהוג, ואחר כך התפללתי בין אנשי שלומנו שהתקבצו והתאספו בבית מדרשנו שם… והלכנו כולנו בחיות ובחשק גדול והתעוררות רב, להתפלל מוסף אצל הכותל המערבי… ואחר כך הלכנו לעלות לרגל עד הר הבית, עד למקום המקדש, עד המקום שמותר לטמאי מתים לילך בו, ואמרנו 'ומפני חטאינו' ו'מלך רחמן', אבל הכל בעל פה כי להביט בסידור לא היו מניחים הגויים והשמש הערבי של מקום המקדש בשום אופן... ואף על פי כן עשינו שם איזה פעמים בעלותנו לרגל ריקוד גדול במעגל בניגון, והשמש הגוי הנ"ל ראה ובערה בו חמתו אבל לא יכול לעשות כלום...

וכן אחר כך התחילו גם למנוע מלגשת עד מקום המקדש לעלות לרגל והיו מניחים רק לעמוד מרחוק, ואחר כך מנעו גם את זאת, ומאז התחילו להפסיק לילך לעלות לרגל למקום המקדש וזה כמה שנים שלא הולכים יהודים לשם כלל, רק היו הולכים לכותל המערבי להתפלל מוסף".

מכל המקורות האלו, אנו למדים כי יש מעלה ומצווה מיוחדת לעלות להר הבית בחג, וכך נהגו ישראל במשך הדורות לאחר החורבן, עד לפני כמאה שנה.

דברי רבותינו אלו נאמרו אפילו על זמן הגלות, אם כן בדורנו, כאשר זכינו לשוב למקום המקדש והר הבית בידינו, על אחת כמה וכמה שיש לנו מצווה גדולה לעלות בחגים להר הבית, על מנת לגאול את מקום השכינה מידי זרים, לדרוש את מקום השכינה ולהתפלל למען תשובת עם ישראל ולמען חידוש עבודת המקדש, שנזכה לבנותו במהרה בימינו.

 "והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם והשב ישראל לנויהם"