בימים אלו שבין יז' תמוז לתשעה באב אנו שמים תשומת לב מיוחדת על חורבן בית המקדש שהרי קבעו לנו חז"ל צומות ומקצת מנהגי אבלות בהם אך אם נתבונן יותר נראה שחז"ל מכוונים אותנו שבקשת בית המקדש תהיה נוכחת בחיינו ממש כל הזמן, כמו "שיוויתי המקדש לנגדי תמיד". שלוש פעמים ביום כאשר אנו עומדים לתפילה אנו נדרשים לעצור את שטף החיים, לעצום את העיניים ולראות את עצמנו כאילו אנו נמצאים כעת בבית המקדש! כך גם בכל פעם ביום שאנו אוכלים לחם או אפילו עוגייה, אנו מתפללים "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו" ן
כשאנו הולכים לבית הכנסת, לעשה אנו הולכים בכיווון אל המקדש, שכבר קראו אותו חז"ל מקדש מעט, ועל כן יש האומרים בכניסתם לבית הכנסת "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך" כשאנו אומרים זאת אנו צריכים לשים לב לקח שלמעשה אנו חושבים על בית המקדש. התפילה (תפילת שמונה עשרה) היא במקום הקורבן ולכן צריך להיזהר שתיהיה מעין הקורבן, כלומר צריך כוונה בתפילה, ולא לערב מחשבה אחרת וצריכה להיות כשהאדם עומד וצריכה שתיהיה במקום קבוע ובמלובשים מיוחדים כי אלו שישה דברים שפוסלים את הקורבן לכן תיקנו לנו חז"ל שיהיו תקפים גם לתפילה כך שתמיד נשווה את בית המקדש לעיננו ועל לוח לבנו.ג